במהלך העשור האחרון עשיתי מחקרים רבים בנושאים שנויים במחלוקת, רגישים ומעוררי ויכוחים, אך המחקר שעסק בתעשיית המין היה, ככל הנראה, התובעני ביותר. זאת בעיקר בשל המורכבות והעיסוק בנושאים שנויים במחלוקת סביב האופן שבו ראוי לארגן ולנהל את תחום זה. סוגיות אלה מושכות תשומת לב רבה וקיימות באופן תמידי גם כיום, במיוחד בבריטניה, שם מתקיימות דינמיקות וויכוחים סוערים בנושא.
בשנה האחרונה, בעקבות פרסום דוח חקירה על בתי בושת מסוג «פופ-אפ» — בתי בושת זמניים שנפתחים באופן מיידי ומתקלקלים במהרה – פורסמו המלצות של פוליטיקאים וארגונים ציבוריים כיצד לטפל בנושא. למשל, גייב שאוקר, יושב ראש הקבוצה הפרלמנטרית על זנות וסחר במין גלובלי, הציע להכתיב כי על הממשלה לאסור על תשלומים עבור קיום יחסי מין במטרה למנוע סחר בזונות. אך הצעה זו זכתה לביקורת קשה מצד ארגונים כמו הקולקטיב האנגלי של זונות, שטען כי ההלכה של הסרת האיסור על תעשיית המין תסייע לו להישאר בטוחה מפני ניצול ופגיעות, ותאפשר לזונות לפעול באופן שקוף ובטוח יותר.
קיים פער עמוק ולא פתיר לכאורה בין קבוצות פמיניסטיות סביב סוגיה זו. חלק מהן רואות בכך ביטוי קיצוני לאלימות פטריארכלית כלפי נשים, ומכאן קריאה לביטול מוחלט של הזנות. לעומתם, כולל אותי, רואות בזנות צורת עבודה שבני אדם בוחרים לעשות, בהתבסס על זכויות אדם וקולות של העובדות והעובדים בתחום – נשים, גברים וטרנסג’נדרים. כך מפורש ההבנה שסוגיה זו דורשת התבוננות מעמיקה ושיקול דעת שיקדם אנשים הפועלים בתחום וידאג לבטיחותם.
הניווט במעמקים של מחלוקות אלה טומן בחובו אתגר גדול — וכאשר קראתי לאחרונה את ספרה של המחברת הבריטית ג’וליה בינדל, אני סבורה כי הוא אינו תורם רבות לייצוב השיח. בינדל מנסה באמצעות הספר «ההפיכה בזנות» לתקן מיתוסים נפוצים על תעשיית המין ולחשוף מה שהיא מכנה «שקרי הייסוד» של הדיון בנושא. היא מציגה נרטיב ביקורתי כלפי חוקרים ואקטיביסטים תומכי זנות, השונים מחזונה, במיוחד ביחס לחקיקה ולאפשרות של decriminalisation – הסרת העבירות הפליליות הקשורות בזנות.
הבדלים בין חוקי הלגליזציה והדה-פליליזציה
ישנה חפיפה אבל גם הבחנה ברורה בין שני מושגים: לגליזציה, שהוא מתן תוקף חוקי לכל פעילות הקשורה לזנות (כגון מכירה וקנייה, ארגון ופיקוח על הפעילות), לבין דה-פליליזציה – הסרת ההפללה והאיסורים הפליליים, כך שהפעילות לא תהיה עוד עבירה על החוק וניתנים לה מודלים של ניהול ותמיכה. ואני תומכת בגישה השנייה, שכן היא מאפשרת לעובדי התעשייה להתנהל בביטחון, להגן על זכויותיהם ולבקש סיוע באופן פתוח, מבלי להסתיר את עיסוקם.
המודל הצפוני (הנורדי)
בינדל תומכת במודל הצפון-אירופי, הידוע כ»מודל הנורדי», שבו קנייה של שירותי מין היא עבירה של ממש. היא מציינת כי «ככל שהראיות מצטברות לגבי ההרס שהניבו הניוון והלגליזציה, דברי ההסבר וההישגים של המודל הנורדי מתחזקים.»
אך מחקרים רבים ומבקרים פרוגרסיביים הצביעו על ליקויים משמעותיים במודל זה. למשל, דיוח של אמנסטי אינטרנשיונל על נורווגיה מתאר מצבים של evictions כפויים, גירוש, והחמרה בפגיעות כנגד זונות, הן מצד רשויות והן מצד לקוחות. המחקר גם מראה כיצד הפללת הלקוחות יכולה לגרום לנזק בלתי הפיך לזונות, למשל — להיחשף ליותר סיכון לפגיעות ולניצול, מכיוון שהן בסיכון גבוה יותר לסרב לקבל סיוע או הגנה מהרשויות כשהן חשות מאוימות.
לצערי, נראה כי בינדל לא מייחסת משקל מספק להוכחות ולמחקרים שמדגימים את הבעיות המחדשות והקשות שמביאה הגישה הנורדית. ההבנה שהמחקרים מראים כי המודל הזה אינו משיג את מטרותיו, אינה מקבלת אותה בחשיבות הראויה.
העומק של הוכחות ליתרונות של דה-פליליזציה
לעומת זאת, מחקרים רבים, כולל מומחים מארגוני זכויות אדם מובילים כמו אונסק»ו, אמנסטי, ארגון הבריאות העולמי ובנק העולמות, תומכים באופן ברור במחקר שמראה שדה-פליליזציה משפרת משמעותית את מצב הזנות ומגנה על העובדים והעובדות בה. בנקודה זו, נזכיר את חוק השינוי בזנות שנחקק ב–2003 בניו זילנד, שמבוסס על שיחות עם העובדים עצמם ומדגים תוצאות חיוביות כמו הפחתת סטיגמה, שיפור ההגנה והיכולת לירות בפניות של הזונות, וכן הגברת היכולת שלהם ליידע את ההחלטות ואת הייצוג העצמאי שלהם.
בינדל מציגה ביקורת נוקבת כלפי דה-פליליזציה, ומתארת תוצאות שליליות כביכול, בטענה כי המונח «עובדת מין» משמש את תומכי הלגלית ל»להסיט את האשמה» מהאלימות והניצול הכלולים בפעילות זו. היא משתמשת במונחים ובביטויים שגורמים להפליל את המושג ולהציגו במונחים של עוול ומניעת צדק חברתי. אולם, מחקרים אוטונמיים שנעשו, כגון הסקירה של אוניברסיטת אוטגו מ־2007, מצביעים על שיפורים משמעותיים ומימוש זכויות בסיסיות על ידי ההסדרה החוקית הזו.
להקשיב לקולות של העובדות והעובדים
אף כי קיימים מועטים פעילים תומכי זנות אשר מצביעים על כך שהדה-פליליזציה היא פתרון מושלם לכל הבעיות, רוב מומחי התחום והעובדים עצמם סוברים כי שינוי החקיקה מותאם ומותאם גם להורדת סטיגמה, אלא שהדרך לשם מחייבת שמיעה אמיתית, וסיוע מתאים לכל המעורבים. זונות, בין אם גברים, נשים או טרנסג’נדרים, ראויים לקבל את הביטחון והזכויות המגיעות להם, והם צריכים להיות שותפים אמיתיים בתהליך קביעת המדיניות.
לכן, במקום להשליך על ההחלטות ולהציב אותן מעל לציבור העובדים, עלינו לתת לעובדי תעשיית המין להוביל את הדיון, שיוכל לסייע בבניית חקיקה שתהיה מותאמת לצרכים הספציפיים של כל קהילה ומקום. מקרים של אלימות, ניצול וסחר הם מצבים שבהם התפקיד של המדיניות הוא קריטי, ולפיכך יש לאפשר לעובדים עצמם לשאת את הקול המרכזי בבחירת השיטות הטובות ביותר להבטחת זכויותיהם ושלומם.
במקום לראות בזנות סוגיה אבסולוטית של ‘בחירה חופשית’, יש להכיר בכך שריבוי הקולות והנסיבות השונות מייצר מציאות מורכבת ומגוונת, וחובה עלינו להכיר בכזו ולפעול בהתאם לידע שנצבר. ההכרה בכך שזנות היא סוגיה של זכויות אדם ולא של חקיקה חד-משמעית, תאפשר תהליכי שינוי שמבוססים על פתרונות אמיתיים, שמשקפים את צורכי העובדים עצמם ומגינות על זכויותיהם הבסיסיות.