התחלת קמפיין «סיום הזנות עכשיו» בסקוטלנד מוקדמת יותר החודש סימנה מחויבות מתמשכת בקרב קבוצה מסוימת של אנשים וארגונים לקדם מדיניות של הפללה של לקוחות של עובדי מין. מדיניות זו כוללת חקיקה שמטרתה להפליל את מי שקונה שירותי מין, מתוך נקודת הנחה שזה יפחית את תופעת הזנות ויקדם שוויון מגדרי. הנוכחות של קמפיינים כאלה, יחד עם ההחלטות לחוקק את המדיניות הזאת במקומות כמו צפון אירלנד, עקבות אחרי דמויות כמו שוודיה, איסלנד ונורווגיה, יוצרת רושם כאילו זוהי הדרך היעילה ביותר להתמודד עם תופעת הזנות.
הטענה המרכזית בעד המודל השוודי היא שהזנות עצמה היא תופעה א exploitation inherently, וכי איסור על רכישת שירותי מין עשוי לתרום לקידום שוויון בין המינים. אך האם זה באמת הפיתרון הטוב ביותר עבור עובדי המין? הקשיים והמחקרים מראים אחרת. לדוגמה, בשנת 2010 פורסם דוח שמציג את ההשפעות של הפללת הלקוחות בשוודיה, ומדגים כי מאז השינוי בחוק, אחוז הגברים שמודים שהם משלמים על שירותי מין ירד משמעותית, וכן חלה ירידה דרמטית במספר העובדים/ות המוכרים כעובדי/ות רחוב. לעיתים קרובות, מדינות החלו להציג את ההצלחה של מודל שוודי כהישג, אך העובדות והעובדים עצמם מציגים עמדה שונה.
בעוד שממשלות וחוקרים מציגים את הנתונים כמראים על ירידה בכמות העובדים בשטח, עובדי מין מדווחים על תחושת סיכון מוגברת בשל ההפללה. למשל, מחקרים שנערכו בקנדה מצאו כי חוק שהוטל על לקוחות בוונקובר גרם לעובדים להאיץ את תהליך הסינון והמעבר במהירות כדי להימנע מתפיסת אכיפת החוק. הם היו מורגלים לפעול באופן שמתחשב בסיכונים, אך עכשיו הם נאלצים לפעול בתגובה למצבי לחץ מוגברים. מחקרים גם מצביעים על כך שהשינוי בחוק בשוודיה לא בהכרח הפחית את אוכלוסיית עובדי המין, אלא דחק אותם/path לתפקוד במקומות פנימיים ומבודדים יותר, שכן הקשיים בפעילות בשטח הפכו לגדולים יותר וחשפו אותם לסיכונים וגם לסטיגמה רבה יותר. תומכי זכויות העובדים אומרים שהחמרת המצב רק הוסיפה לסטיגמה הכללית סביב העובדה שהם עוסקים במקצוע זה, וזה פוגע בהם באופן רחב ומורכב.
האזנה לעובדי מין
המקדמים את המדיניות של הפללת הלקוחות טוענים שזו דרך נכונה לשפר דווקא את מצב עובדי המין, וגם לקדם שוויון לנשים בכללותן. אך קבוצות שותפות לזכויות העובדים, כמו ארגוני העובדים עצמם, מתנגדות לעמדה זו. אחד מעובדי המין הגיש תביעה משפטית נגד השינוי האחרון בצפון אירלנד, מתוך חשש שהמדיניות תחריף את הסיכונים שעליהם הם עומדים. דוגמאות מחקרים רבים מצביעות על כך שאי הפללה — כלומר, לגמרי לבטל את ההפללה — מעודדת ביטחון ומסייעת למומנטום של מאבק exploitation ועבירות על זכויות העובדים.
מחקרים שנעשו בקרב עובדי מין שהעובדים בהם במקומות פתוחים, כמו ברחובות, מצביעים על כך שהסרת ההפללה מקלה על ניהול סיכוני אלימות והתקשורת עם הלקוחות. לדוגמה, בשנת 2014, עובדת מין indoor זכתה בתביעה שהוגשה נגד בעלת בית בושת בהיקף חוקי הודות לחוק שפורסם במסגרת הרפורמה הזמנית. גם אם אין חוק מושלם, ההוכחות מראות באופן ברור שהפיכתה של הזנות לחוקית והפללת הלקוחות קידמה בדיוק את מי שעומדים בפוזיציה הפגיעה ביותר — העובדים עצמם, והחזירה לידיהם של העובדים ולא אצל הרשויות את הכוח להתמודד עם התנאים והמעליבים.
המונח «שוויון מגדרי» שמזוהים עם הליך ההפללה מתייחס לרעיון שחקיקת חוק זה תתרום ליצירת שוויון לכלל המינים, כאשר היא תסיר מחסומים וסטיגמות שיכולים לפגוע בנשים עוסקות בזנות. אך האם זה באמת קידום שוויון להשקיע בחקיקה שמבוססת על נקודות מבט של חלק מהנשים שעוסקות בעבודה זו? לעיתים קרובות, השיח הציבורי והחוקתי מצמצם את הדיון לשני קיצונים: האחד שמציג את הזנות כתופעה אוניברסלית של ניצול ותלות, והשני רואה בה עבודה לגיטימית וחשובה. בפועל, גישה של אמנה מלאה לאיסור, או של הפללה מוחלטת, לא בהכרח מטפלת בבעיה של מיצוי ופגיעות — להיפך, היא עלולה רק להחמיר את מצב העובדים והעובדות.
המודל של ניו זילנד שהלך לכיוון של פירוק כל ההגבלות על הזנות, והביא להחלת חקיקה בה השתתפו גם עובדי מין, מצביע על כך שניתן לחוקק חוקים שדואגים לזכויות האדם והבריאות של העובדים. בשיטה זו, העובדים מקבלים אפשרות לעמוד על זכויותיהם ולראות את עצמם כמקצוע לגיטימי, תוך קידום אמצעים ומודעות לשמירה עליהם מפגיעות. כאשר חוקי הזנות מנוסחים בתיאום עם העובדים עצמם, זה מוביל לתוצאות חיוביות יותר, כמו יכולתם להתמודד טוב יותר עם סיכוני אלימות והטרדה. כך, למשל, בשנת 2014, עובדת מין שהיתה פעילה בשטח זכתה במשפט הוכח שהפעלת קבוצה של התמודדות עם אלימות בבית בושת באה לידי ביטוי בחוק שנחקק על ידי הליך של חקיקה מחוקקת.
תומכי ההפללה טוענים שזה יאפשר שוויון בין המינים, אך אין זה בהכרח נכון. חקיקה שמקבלת את הקולות של עובדי המין ונותנת להם קול במסגרת תהליך קבלת ההחלטות תוכל לקדם שוויון אמיתי, בעוד שחוקים שנחקקים מבלי להיוועץ באמת עם הדיון המרכזי — העובדים עצמם — עלולים בפועל להחמיר את מצבם.
בעוד שדיונים רבים על ריתמוס חוקי הזנות מצטמצמים לדיון בשתי גישות קיצוניות, חשוב להבין שהכי נכון הוא להסתכל על המיזם של פירוק כל ההגבלות, שמבוסס על עקרונות של זכויות אדם, חוזק בעמידה מול המוסדות, והכרה בהיות הזנות מקצוע לגיטימי. חוקים כאלה, שתוכננו בשיתוף עם העובדים עצמם, מאפשרים להם לנהל את חייהם ולשפר את מצבם, במקום להיאבק אל מול חוקים שמקבעים אותם במצב של פגיעות ואי שוויון.