רmina Kalachi, אישה בת 32, נרצחה בדירתה בלונדון ב-29 במאי 2017. היא נרצחה בדירתה בקילבורן, לונדון, וזו מקרה הרצח האחרון הידוע של עובדת מין בבריטניה. מקרה זה מבליט את ההגנה שאתה מצפה מעבודה בחשאי או באיזורים לא מפוקחים, שם חשופים העובדים לסכנות פיזיות אפילו במקומות שבהם הם אמורים להרגיש בטוחים יחסית.
בשנת 2007, כתבה חוקרת בשם הילרי קינל טור לספרות על נושאים של אלימות ו רצח בעולם העבודה של עובדי מין. בעבודה זו, היא הציגה תמצית מחקרים ומידע מבוסס ניסיון על היקף הפשעים האלימים וההרוגים בקרב עובדי מין בבריטניה. היא תיארה באופן מפורט את טבע האלימות כלפי עובדי מין, את זהות התוקפים, וגם את ההקשר המשפטי המגביל והבעייתי שבו הם פועלים, ומבקר בצורה נוקבת את החקיקה שמגבילה את העבודה שלהם.
עשר שנים מאוחר יותר, המציאות מראה כי אלה העובדים בענף המין נמצאים עדיין בסיכון הגבוה ביותר להיתקל באלימות תקיפה ולפגיעות פיזיות. עדות זו מתבססת על מחקר נרחב שבחן מקרים של מקרי רצח של עובדי מין בבריטניה בין השנים 1990 עד 2016. המחקר התבצע באמצעות מסד נתונים של ארגון בשם «National Ugly Mugs», המאגד דיווחים על פשעים נגד עובדי מין בבריטניה. הנתונים שהושגו דרכו כוללים מקרי רצח של 180 קורבנות, בהם זוהו 110 כמתאימים לקריטריון של רצח הקשור לעבודה, כלומר מקרי רצח שבהם הקורבנות נפגעו בזמן שהם היו בתוך תהליך העבודה שלהם.
מבין הקורבנות, רובם המכריע היו נשים (105 מקרי רצח מתוך 110), ורובם גם עבדו בשטחי הרחוב (85 מקרי רצח), כלומר עבדו באזורים פתוחים ולא במקומות סגורים. כך הייתה מגמה קונסיסטנטית גם בעשורים של 1990-2000 וגם ב-2000-2010, למרות שהמספר הכולל של מקרי הרצח הכפיל את עצמו כמעט – מ-28 בשנות ה-90 ל-50 בשנות ה-2000. זה מצביע על כך שהסיכון למות בעת עבודה בשטחי הרחוב הוא גבוה יותר בהשוואה לעבודה בתוך מבנים סגורים.
מגמות עדכניות
מאז 2011, נרשמה תופעה מעניינת שבה יותר עובדי מין שעובדים באופן פנימי, כלומר בתוך מבנים, נרצחו לעומת אלו שעובדים בשטחי הרחוב. מתוך עשרה מקרי רצח של עובדי מין בפנים, שבעה (59%) היו של עובדות שעובדות לבד, בעוד שלש (41%) היו של עובדי מין ברחוב. לכן, ניתן להסיק כי רוב עובדי המין הפנימיים שחוו מקרי רצח עבדו באופן עצמאי, בלי שותפים או עובדים בסביבתם. מגמה זו נקשרת לשינויים בתחום העבודה: העובדה שפירסומים, שיווק והתמחות כיום נעשים בעיקר דרך האינטרנט ומערכות מקוונות אחרות, במקום שווקי הרחוב הפכו לפחות נפוצים. ייתכן גם שהעבודה לבד בתוך מבנה מעלה סיכונים נוספים, למשל חוסר תמיכה או סיוע מיידי במקרה של סכנה.
במחצית השנייה של העשור, יש ירידה במקרי הרצח של עובדי מין: ב-2011-2016 נרשמו 18 מקרי רצח, שהם פחות מכל תקופה קודמת. כמות נשים קרבנות רצח מתוך המקרים הללו הייתה גדולה (16 מתוך 18). תפיסות אלו משקפות מגמה של ירידה יחסית באלימות כלפי עובדי מין, אך עדיין יש לה זיקה לנתוני כלל המקרי הרצח בבריטניה, שמצביעים על יציבות יחסית במספר הכולל של מקרי רצח מדי שנה, שמגיעים לכ-533 עד 574 מקרים, אם כי ב-2015-2016 חלה עלייה חדה ל-723.
היסטורית מעניין לציין כי שיעור קורבנות ההריגה עם רקע של הגירה או מיעוט אתני עלה משמעותית בשנים האחרונות. בין השנים 1990 ל-2009, רק 6% מקרב קורבנות רצח הקשורים לעבודה היו מ luz6ק או ממיעוטים, והיתר היו בריטים ילידיים. אך, מאז 2010, חלה עלייה חדה במקרי רצח של עובדים זרים, כאשר כמחצית מקורבנות הרצח בעשור האחרון הם מיעוטים. מגמה זו מעלה שאלות על סיבות אפשריות, כגון שינויים בהרכב התעסוקתי של תעשיית המין או סיבות שמונית את הקורבנות כמטרות, בשל פגיעות מוגברת שלהם.
מצב חיובי שזוהה במחקר הוא שיפור בשיעור הפתרון של מקרי רצח של עובדי מין בשנים האחרונות—מ-34 מקרים שנחשבו ל»פתורים» בשנת 2000, ועד שהמשפט נגזר על התוקפים ומאסרם בפועל. התוצאה מעידה כי תהליך אכיפה וחקירה הפכו יעילים יותר, אך חשוב לזכור כי תוצאות אלו מגיעות לאחר שפריצת הדרך התרחשה בעיקר בשנות ה-2000, ומדגימות שהמשפטים נגד אלימות כלפי עובדי מין מצריכים שיפור מתמיד.
עם זאת, יש לציין כי הבעיה המרכזית נעוצה במערכת המשפט והחקיקה שמגבילות את זכויותיהם וביטחונם של עובדי המין. חקיקה שמעצימה סטיגמה, מבודדת ומדחיקה את עובדי המין אל מאחורי הקלעים, פוגעת בזמינותם לדיווחים על מקרי אירועים אלימים, ומקשה על המגינים והמשטרה לסייע. הסטיגמה החברתית, שאינה רואה בעובדי המין ככאלה הזכאים להגן על זכויותיהם, מובילה להפרות סדר ואלימות קיצונית.
כמו כן, שיטות האכיפה המשטרתיות, שלעיתים מבוססות על דיכוי והפחדה, תורמות לתפיסתם כקלים להתקפה – כי הם נחשבים למבוקרים שאינם מדווחים על פשעים, מתוך חשש לסטיגמה או לנקמה. כיון שהיתרון באי-דיווח משרת את המטרות של אותם תוקפים, המצב נפגע קשות וגרוע יותר לאלה שזקוקים להגנה. לכן, קיימת קריאה לשנות את המצב ליצירת מסגרת חקיקתית ופרקטיקות שתאפשרנה לעובדי מין לדווח בביטחון על מקרי אלימות, ותבטיח את זכויותיהם ותשפר את ההגנה החוקית הכוללת.
על מנת להיאבק בתופעה החריפה של ההרוגים בקרב עובדי מין, יש צורך בשינויים חוקיים מהותיים שמתחילים בהבנה של עבודה זו כעבודה לגיטימית וראויה, וממשיכים בהפסקת ההסתכלות המוטעית והסטיגמתית המגינה על העובדים. רק כך ניתן להקטין את הסיכון, לשפר את ההגנה המשפטית ולהפחית את מקרי האלימות המבודדים והקיצוניים הללו בחברה של המאה ה-21.